החלטה בתיק רע"א 6450/12

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות שטמר וטאובר והשופט ד"ר זרנקין; פסק הדין המרכזי נכתב על ידי השופט ד"ר זרנקין) מיום 2.7.12 בתיק ע"א 16161-12-11, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא סלאמה) מיום 24.10.11 בתיק ת"א 2675/08. בית משפט השלום קיבל את תביעתה הכספית של המבקשת, וחייב את המשיבים בתשלום יתרת התמורה בעבור דירה שרכשו; אך לא נעתר לבקשתה לחייבם בסכום הכולל תוספת ריבית מרבית בגין התקופה שחלפה מאז מועד תאריך פרעונה של היתרה עד להגשת התביעה. הבקשה הנוכחית עוסקת בהכרעה לפטור מתשלום ריבית.

רקע והליכים

ב.       להלן עיקרי דברים, לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בין המבקשת למשיבים נחתם הסכם לפיו נמכרה דירת המבקשת בחיפה למשיבים בתמורה ל-210,000 דולאר (להלן ההסכם). בהסכם נקבעו תניות הנוגעות לאפשרות של המשיבים לרשום על הדירה משכנתא, שבאמצעותה ישלמו את סכום הרכישה. בין היתר, התחייבה המבקשת לספק מכתב החרגה מותנה, לפיו יסיר הבנק המלוה את השעבוד מיחידת הדיור שרוכשים המשיבים, לאחר תשלום מלוא התמורה; וכן התחייבה לחתום על התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק המלוה. עוד נקבע בהסכם, כי תשלום שלא ישולם במועד ישא ריבית מרבית (ביחס למקובל באחד הבנקים הגדולים במשק), וכי התמורה תשולם בשלושה תשלומים קבועים מראש: תשלום ראשון בסך 50,000 דולאר (ביום 27.2.01); תשלום שני בסך 30,000 דולאר (ביום 14.4.01); ותשלום שלישי בסך 130,000 דולאר (עד ליום 23.9.01), אשר במועד פרעונו יופקד סך 30,000 דולאר מתוכו בנאמנות, לשם הבטחת רישומן של הזכויות בדירה.

ג.       המשיבים העבירו את התשלום הראשון בסמוך לאחר חתימת ההסכם, ומאוחר יותר, נוכח מידע בדבר בנייתו של בית חולים לחולי נפש בסמיכות לדירה, פנו למבקשת בבקשה להקפיא את הליכי הרכישה, בחינת "לא בחצרי האחורית", כדברי הפתגם האנגלי. כמחצית שנה מאוחר יותר, משנחה דעתם, החליטו המשיבים על המשך הרכישה והעבירו למבקשת את התשלום השני (בסך כולל של 188,364 ש"ח, העולה על הסכום בסך 30,000 דולאר שעליו סיכמו). כך נותרו המשיבים בחוב של 73,129 דולאר למבקשת (שמתוכו, כאמור, היה על המשיבים - לפי ההסכם - להפקיד סך של 30,000 דולאר בנאמנות); על גובה חוב זה אין מחלוקת. לצורך תשלום החוב ניסו המשיבים למשכן את הדירה (ולשם כך נדרשו למכתב ההחרגה מטעם המבקשת) ללא הצלחה, נוכח שעבוד שרבץ על המקרקעין (30.5.02); בעקבות זאת פנו למבקשת בבקשה להסיר את המכשול וכדי להשלים את התמורה. ביום 1.1.03 פנתה המבקשת אל המשיבים בטענה, כי פלשו לדירה ולא השלימו את תשלום יתרת התמורה, ועוד צוין, כי השעבוד האמור הוסר זה מכבר. בעקבות הדברים שבו המשיבים וניסו לפנות לבנק, ונדרשו להעביר מסמכים מטעם המוכרת, ובין היתר מכתב החרגה מקורי ועדכני. המשיבים העבירו את רשימת המסמכים הדרושים למבקשת, אך מאז ועד למתן פסק הדין בערעור לא העבירה זו אותם, ולא המציאה למשיבים את מכתב ההחרגה. בשל כך סירב הבנק שוב לבקשת המשכנתה של המשיבים. בהמשך פנו המשיבים לבא כוח המבקשת עד אותה עת, והתברר, כי אינו עובד עוד למענה; כן נכשלו המשיבים באיתור נציג אחר מטעם המבקשת, ונסיונות נוספים ליטול הלוואה נכשלו אף הם בשל הערות אזהרה נוספות שרבצו על הדירה בשנת 2004 (לטובת מס שבח ולטובת מס רכוש (שבוטלה בשנת 2005)), וצו עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל. נוכח האמור לא עלה בידי המשיבים להשלים את התשלום, ונותרו חייבים למבקשת את הסך 73,129 דולאר.

פסק דינו של בית משפט השלום

ד.       רק ביום 9.12.11 הוגשה תביעת המבקשת לבית משפט השלום. בתביעתה עתרה לתשלום יתרת התמורה בסך 318,229 ש"ח, וריבית החלה על אי תשלום במועד (ריבית מרבית לפי ההסכם) בסך של 1,105,493 ש"ח. עוד טענה המבקשת, בין היתר, כי המשיבים איחרו בתשלום שני התשלומים הקודמים ואף פרצו לדירה ותפסו בה חזקה מאז שנת 2002. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהמשיבים איחרו בתשלום הראשון, ואילו ביחס ליתר התשלומים ביכר בית המשפט את גירסת המשיבים, לפיה הוקפאו הליכי הרכישה נוכח המידע הנזכר מעלה. בית המשפט התרשם מן העדים שבפניו (בין היתר, עו"ד שפעל מטעם המבקשת בעבר), כי השינוי במועדי התשלום נבע מהסכמה בין המבקשת לבין המשיבים על הקפאת הרכישה, בדומה לנעשה עם קונים אחרים שגילו את עניין בית החולים. נקבע, כי במסגרת ההקפאה הוסכם שתשלום היתרה לא ישא ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל; וכי יש לבחון את מועדי התשלום לפי הגיון ההסכם, קרי בשמירה על רווחי הזמן הקבועים בין התשלומים בהסכם המקורי; לפיכך התשלומים הראשוניים הועברו בזמן (פסק הדין, עמ' 7-6). באשר לחוב שנותר, קבע בית המשפט באופן חד משמעי, כי:

"בנסיבות אלה בהן המניעה בקבלת המשכנתה קשורה בתובעת [המבקשת - א"ר] עצמה ולא בנתבעים... הרי שאין לתובעת אלא להלין על עצמה בלבד... מצאתי לדחות את הטענה לפיה כביכול פלשו הנתבעים לדירה... לא ניתן לחייב אותם [המשיבים - א"ר] בריבית חריגה כפי שנקבע בהסכם... יש מקום אפוא, כי בית המשפט יפעיל את סמכותו ויפטור את הנתבעים מחיובי ריבית" (שם, עמ' 9, 13).

ה.       הוטעם, כי במשך כל התקופה הביעו המשיבים נכונות לקיים את חלקם בהסכם ולשלם את יתרת התמורה באמצעות נטילת משכנתה, אלא שהמבקשת היא שמנעה זאת מהם. בסופו של יום חייב בית המשפט את המשיבים בתשלום יתרת התמורה, שכאמור לא הייתה שנויה במחלוקת, בסך החוב בדולארים לפי שער המטבע היציג ביום הסרת השעבוד מן הנכס (1.1.03). עוד נקבע, כי הסכום ישולם בצירוף הפרשי הצמדה עד למועד התשלום; כל האמור - בכפוף להמצאת המסמכים הדרושים מטעם המבקשת בתוך 30 יום, לרבות מכתב החרגה עדכני. בית המשפט היה מודע לפסיקה לעניין חיוב בריבית, אך סבר כי קיימות נסיבות המצדיקות סטיה מעיקרון זה, במיוחד כיון שהמשיבים היו נכונים כאמור לקיום חלקם, והדבר נמנע על-ידי המבקשת שלקתה גם בשיהוי. כן נפסקו הוצאות לטובת המבקשת בסך 15,000 ש"ח (המבקשת שילמה אגרת בית משפט בסך 30,000 ש"ח).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.       המבקשת חזרה על עיקרי טענותיה שלא נתקבלו לרבות תביעת הריבית, ומנגד טענו המשיבים בערעור שכנגד, כי אין מקום לחייבם בהפרשי הצמדה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת וערעור שכנגד של המשיבים (2.7.12). הוטעם, כי אין עילה להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט ביחס לשני התשלומים הראשונים; בית המשפט הסתמך על העדים והראיות שהוצגו בפניו, וביכר את עמדת המשיבים ביחס להליכי ההקפאה של הסכם הרכישה; משכך סבר, כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בממצאים. עוד הוטעם, כי גם הקביעה שהמבקשת יצרה בעצמה את המניעות לנטילת המשכנתא מבוססת בחומר הראיות ואין עילה להתערבות בה. מנגד דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיבים, כי היה מקום לדחות את התביעה - וזאת נוכח קיומו של חוב.

ז.       באשר לסוגית הריבית - עיקר ענייננו - נקבע כי אין עילה להתערבות. בית המשפט המחוזי הטעים, כי בבסיסו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 עומד הרציונל של השמירה על ערכו הריאלי של הכסף (עקרון השערוך), והוא נועד להבטיח אכיפה צודקת של חוזה, תוך התאמתו למציאות הכלכלית; המדובר בעיקרון היונק מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ובבסיסו שיקול דעתו של בית המשפט להתאים את החוזה למציאות במכלול שיקולי הצדק בין הצדדים. עוד צוין, כי:

"ההלכה היא שעקרון השערוך נתון להחלה גמישה, היקפו יהא נתון לשיקול דעת בית המשפט... על רקע מכלול נסיבותיו של הענין... החלת הפטור על עקרון השערוך, או צמצום היקף השערוך, הם ענין נדיר, השמור למקרים חריגים בלבד... בנידוננו, בית המשפט קמא נימק ופירט בצורה ברורה מדוע מצא לנכון לפטור את המשיבים מתשלום החוב בתוספת חישובי ריבית עד ליום הגשת התביעה, ולא מצאתי כל עילה להתערב בקביעה זו, המעוגנת הן בדין והן בפסיקה" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 14-13).

לבסוף נדונו שאר טענות הצדדים ונדחו אף הן, בין היתר, נקבע, כי אין עילה להתערב בפסיקת ההוצאות בערכאה הראשונה, נושא אליו נדרש הערעור.

הבקשה

ח.      כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית ובה נטען, כי היא עוסקת ב-4 שאלות משפטיות. הראשונה, האם שמירה על ערכו הריאלי של כסף כוללת חיוב בהפרשי הצמדה וריבית או הצמדה בלבד. השניה, מהן הנסיבות בהן מוצדק לסטות מעקרון השערוך. השלישית, מה היחס בין אי פסיקת ריבית לבין חוק עשיית עושר. ורביעית ואחרונה, האם רשאי בית המשפט שלא לנמק החלטתו בדבר פסיקת הוצאות משפט נמוכים מגובה האגרה ששולמה.

הכרעה

ט.       לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. לאמיתה, אין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית שבגינה תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. היא מתימרת לשאלות משפטיות רחבות, אך הנמקתה המשפטית מועטה, פסקה אחת בלבד, ואף לא כל הפסיקה תומכת במבוקש. המקרה תחום לנסיבותיו, ולאמיתו של ענין אינו מעלה שאלה כללית. הלכה מושרשת היא, כי אם בהיעדר שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין, וכאשר אין נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009). בעניינה של המבקשת אין מתעוררת שאלה משפטית עקרונית כאמור, חרף הנטען. מדובר בהכרעה קונקרטית הנוגעת לצדדים, ונעוצה בעובדות המקרה ובממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. טענותיה של המבקשת נשמעו והוכרעו כדבעי בפני שתי הערכאות; אין בפיה טענות חדשות, מלבד ניסיון - מובן יש לומר - להציג את הדברים באור אחר. הלכה למעשה, אין הצדקה כעת לדון בטענות פעם נוספת. למבקשת היו שני ימיה השיפוטיים; ומעבר לכך יש - כאמור - צורך בהצגת בעיות משפטיות של ממש.

י.        המחלוקת המשפטית העיקרית בין הצדדים, כאמור, היא סוגית הריבית וההצמדה. חרף דבריה של המבקשת, אכן, במתן פטור מתשלום ריבית יש משום חריגה מעקרון השערוך והשמירה על ערכו הריאלי של הכסף, אף כי יש מן הסתם יהודים שיוותרו עליו בשל טעם דתי. המבקשת הציגה בתמיכה לעמדתה את האמור בהקשר זה בע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ"ד מז(1) 540, 560 בדבר נדירות הפטור מריבית - אך ציינה בהגינותה גם את גמישות ההכרעה בענין זה על פי שיקולי צדק (ע"א 260/80 נוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד לו(1) 537, 552-551; ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' דוד טייק, פ"ד מ(3) 169, 214). בסופו של יום, מדובר בענין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט במסגרת מאזן הצדק שבין הצדדים (ראו למשל ע"א 702/80 גלפנשטיין נ' אברהם, פ"ד לז(4) 113, 124-123). מכאן, שהשאלה שבפנינו תחומה לאופן יישומו של שיקול דעת זה במסגרת המקרה הנוכחי (וראו גם דבריו של בית משפט השלום בפסק דינו, עמ' 13); לא מצאתי הצדקה להתערב בשיקול דעת זה. זה המקום להזכיר, כי גם המבקשת בהתנהלותה ובפנייתה למשיבים הביאה בחשבון את העיכוב הנגרם על ידיה, כאשר במכתב בו התריעה על קיומו של החוב - כשנתיים לאחר חתימת ההסכם - לא הביעה דרישה לחיוב בתשלומי ריבית והצמדה כלשהם (ראו פסק דינו של בית משפט השלום, עמ' 8).

י"א.     באשר לפסיקת ההוצאות, מדובר בטענה שהועלתה גם בפני בית המשפט המחוזי, לרבות סוגית ההנמקה, ונדחתה. אכן ראוי ככלל, כי מרכיבי החלטתו של בית המשפט ינומקו במסגרת פסק הדין. עם זאת, בית משפט השלום פירט באריכות את התרשמותו מהתנהלות הצדדים לאורך מימוש ההסכם, ובדומה לסוגית הריבית, ההחלטה טמונה במלאכת האיזון בין הצדדים ובנסיבות המקרה: השיהוי בו הוגשה התביעה, התנהלות המבקשת וסיכול האפשרות להשלים את תשלום היתרה לפי ההסכם על ידיה, ומנגד נסיונם של המשיבים לשלם את החוב באמצעות נטילת משכנתא (לענין שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת הוצאות משפט והכלל בדבר התערבות ערכאת הערעור, ראו למשל ע"א 797/79 בן מאיר נ' פקיד השומה גוש דן פ"ד לה(2) 617, 620). בסופו של יום מצויה ההנמקה במסגרת פסק הדין. גם לגופו של ענין - על פניו - אין הצדקה להתערבות במסגרת "גלגול שלישי".